פסיכולוגיה והקשר שלה לפירוש חלומות

התחום הרחב ביותר בפסיכולוגיה, כאשר כל התחומים האחרים רלוונטיים אליו. לתחום זה השפעה אדירה על התחומים השונים בפסיכולוגיה + על תחומים מחוץ לפסיכולוגיה (רפואה, משפטים, חינוך, כלכלה). דוגמה: ביקורת עצמית ויחסי רופא-חולה (Rudich, Lerman, Gurevitch, Wexler, & Shahar, in press) – ככל שחולים ביקורתיים כלפי עצמם, המטפלים יותר פסימיים לגביהם.

ביקורת לפסיכולוגיה – לא ניתן למדוד אישיות באמצעות כלים מדעיים אלא באמצעות כלים אחרים, למשל – שירה.

תחום האישיות עוסק באדם בכללותו ומנסה להתחקות אחר ההבדל בין מה שאנשים מציגים (המסכה שלהם) לבין מה שהם בפועל, מאחורי המסכה. תחום זה מעלה את השאלה -מה אמיתי באדם ומה שטחי בו, מה מדעי ומה חומק מעיני המדע, האם נוכל להכיר אנשים אחרים? האם המדע רלוונטי?

פסיכולוגיה אקדמית היא דיסציפלינה מדעית, כלומר בנויה על המתודה המדעית. לדעתו של גולן שחר, היא הדיסציפלינה היחידה שנמצאת בדיוק באמצע בין מדעי החיים (ביולוגיה, כימיה) לבין מדעי האדם/הרוח (humanities). כאן היא צריכה להיות, וכל תזוזה לאחד הכיוונים מעוותת אותה כדיסציפלינה. הפסיכולוגיה מייצגת מעבר בין אוניברסאלי לפרטיקולארי.

תהליכים פסיכולוגיים הם חלק בלתי נפרד מהמצב האנושי – מחשבות, עמדות, פירוש חלומות, רגשות, תכונות.

חשוב לזכור ש: יש שונות אדירה בין אנשים. אנשים הם יצורים שקשה מאוד לנבא אותם. מכאן נובע: קשה מאוד לזהות חוקים כלליים שיתארו את האישיות. צריך להיות קשוב לפרטים, ניואנסים, שפה, סמליות והשתנות בתוך האנשים. ספרות, אמנות, מדעי הרוח מספקים רגישות כזאת, אבל למרות הקושי, בכל זאת יש גם חוקים כלליים שמשפיעים על התנהגות אנשים, והופכים אותם למה שהם. המתודה המדעית-כמותנית מאפשרת לזהות חוקים אלה.

דוגמה: ביקורת עצמית פרפקציוניסטית (SELF-CRITICAL PERFECTIONISM) – הנטייה להציב לעצמי מטרות קשות להשגה, ולאמץ עמדה מענישה כלפי העצמי כאשר הללו אינן מושגות. אנשים הסובלים מזה נוטים לחרדה, דיכאונות וכו'…כאשר אינם עומדים במטרות שמציבים לעצמם.

ביקורת עצמית בספרות ופילוסופיה: אפלטון, המלט, מכתבי יוני.

ביקורת עצמית בתרבות: שלילי במערב, חשוב ביפן.

מה המדע הכמותני מלמד באשר לביקורת עצמית? צומחת בהקשר משפחתי שמדגיש הישגים, גם על חשבון ביטוי עצמי. מהווה גורם פגישות חמור לדיכאון, חרדה, הפרעות אכילה, אבדנות. יוצרת יחסים בין אישיים בעיתיים שמובילים למצוקה רגשית.

איך ביקורת עצמית תתבטא ע"י אנשים שונים? (אנשים שקיבלו אותו ציון במבחן המודד ביקורת עצמית)

  • אדם 1: וורקהליזם, השגיות חסרת פשרות.
  • אדם 2: פאסיביות, המנעות.
  • אדם 3: הוללות, שימוש בסמים. בריחה מהעצמי.

החוקים הכלליים ישימים על כל אחד מהם, אבל הם לא מספיקים בכדי להכיר כל אחד מהם (יש להם משמעות יחודית שונה לאנשים).  לכן הפסיכולוגיה של האישיות ניצבת בין היחיד לכלל, ובין שירה לסטטיסטיקה.

בפסיכולוגיה זו מדובר במונחים פרטיים שעליהם מיישמים תיאוריות (דברים יחודיים שלו). הפסיכולוגיה הפרופסיונאלית (קלינית, שיקומית וכו'…בקיצור לא מחקרית) היא שנויה במחלוקת כי היא נושקת למדעי הרוח. לשאלת המדעיות של הפסיכולוגיה יש משמעות פוליטית, כולל משמעויות ישראליות. לדוגמא: בשנה שעברה הוקמה ועדה שבדקה את כל המחלקות לפסיכולוגיה בכל אוניברסיטה בארץ והביקורת המרכזית של הועדה הייתה: הפסיכו' הפרופסיונאלית בארץ לא מספיק נתמכת ע"י המדעים הפסיכולוגיים. הדו"ח של המל"ג (של הועדה הזו) הולך לשנות בצורה רדיקאלית את האופן בו מלמדים פסיכולוגיה בארץ.

פירוש חלום

התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד
זיגמונד פרויד 1856-1939 . הוא היה הבכור מבין 8 ילדים. הוא היה נשוי עם 3 בנות ושלושה בנים. הוא למד רפואה וביולוגיה ולכן קיבל בסיס מדעי חזק, מה שבא לידי ביטוי בתיאוריה שלו. הוא היה מודע לכך שהוא יהודי אך הוא לא היה דתי (בעליל). הוא שהה בוינה רוב חייו, נמלט ללונדון במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא מת מסרטן הלוע כי היה מעשן כבד (של סיגרים).

פרויד פיתח מודל של התפתחות האישיות, הוא דן בפילוסופיה של טבע האדם, פירוש חלומות והוא פיתח שיטת טיפול המאופיינת בדגש על הלא מודע הפסיכו דינאמי. התיאוריה שלו מאוד דטרמיניסטית, כי לפיה ההתנהגות נקבעת על ידי הלא מודע הפסיכו-דינאמי:על ידי מוטיבציות לא מודעות, דחפים ביולוגיים ואינסטינקטואליים המתפתחים בילדות המוקדמת.

אינסטינקט

ע"פ פרויד, האדם הוא ייצור חושק (הוא כתב בתקופה הווקטוריאנית). הוא התמקד במיניות בילדות אבל בשבילו לא מדובר במיניות כמשהו פיזי אלא נוגע במהות קיומו של האדם (אקזיסטנציאלי).

מיניות=התגלמות של תשוקה. פרויד לא הסביר במה חושקים, גולן חושב שמדובר בתשוקה לביטוי עצמי בעולם שהוא גם פיזי וגם פסיכולוגי. מבחינה אבולוציונית, אי אפשר לשרוד בלי איזושהי תשוקה, בלי רצון לבטא את עצמך. זה מתחיל במשהו בסיסי – אני רוצה לאכול, אני רוצה משהו מיני, אני רוצה להיות פסיכולוג. יש משהו שדוחף אותנו קדימה – לשרוד ואז להתרחב. זו הסיבה לכך שאנו בונים משפחה, מרחיבים את הידע שלנו.

המינוח של פרויד לתשוקה: ליבידו – אנרגיה מינית – הישרדות היחיד והמין האנושי – עקרון העונג.

פרויד היה מסכים עם אחד הספרים של דן בן עמוס שראה בסקס סוג של פיריון, יצירה, חיים. ליבידו זה הדחף לחיים. ביטוי של הליבידו גורם לנו לעונג, כי אז אנו מרגישים חיות, חיים.

בערך במלה"ע ה-2 התיאוריה שלו עברה שינוי. פרויד הבין שאיננו פועלים רק ע"י התשוקה, אלא אנחנו גם "דופקים" את האחרים (מבחינה שלילית). לכן פרויד מוסיף את אינסטינקט המוות – מסביר דחפים אגרסיביים. ככל שאנו משתוקקים יותר להתרחב, כך אנו משתוקקים גם לחזור למצב קודם, למצב של אי קיום (המוות). ביטויים של אגרסיה הם דוגמאות ספציפיות לתשוקה שלנו לחזור לאי קיום.

אם ניקח את ליבידו + אינסטינקט המוות אנחנו נקבל את התמונה של אדם אשר מורכב משני יסודות:

  1. האדם החושב, התשוקתי, המוטיבציוני (לא קוגניטיבי).
  2. קונפליקט – האדם הוא ייצור קונפליקטואלי אשר מקיים בתוכו מתח פנימי. אין מצב ל"שאנטי", מהותו של האדם הוא להתחבט בין וקטורים שונים ומנוגדים. השאלה היא איך האדם מגיב לקונפליקט הזה!

המודל הטופוגרפי

ממודל של שני יסודות (ליבידו + אינסטינקט המוות), פרויד עובר למודל של שלושה יסודות, ל-3 רמות של מודעות. האדם אינו מודע בעיקרו. המודעות מהווה חלק קטן מהחיים האישיים שלנו. פרויד מתכוון גם למודעות העכשווית וגם למודעות העתידית שמושגת ע"י רצון (כמו לנסות לחשוב על תאריך היום הולדת שלנו לאחר שנתבקשנו לחשוב עליו) – קשור למודע + לתת מודע שבתוכם יש תכנים שכפופים להפניית הקשב שלנו שהיא רצונית.

ה"לא מודע" תופס את רוב הנפח של הנפש שלנו ומפעיל את התנהגותינו. מה יש ב"לא מודע"? תשוקות, משאלות, כל מה שאנחנו באמת רוצים. זה נמצא ב"לא מודע" כי זה בעצם מפחיד, ואפילו מפחיד לאללה, כי זה חסר שליטה ומאוד עוצמתי. מכיוון שזה מפחיד אני עושה לעצמי קומבינה של "לא לדעת את הדברים האלה". יש בנו חלק שבאופן אקטיבי שומר על דברים לא מודעים שישארו לא מודעים. זה מחזק את תפיסתו של פרויד את האדם כייצור אמוציונאלי שמפחד מהתשוקות והאמוציות שלו.

 

המודל הסטרוקטוראלי

פרויד עובר מ-3 היסודות של רמות מודעות למודל הסטרוקטוראלי – מבנה האישיות (ולא רק המודעות).

  • האיד (ילד צורח): מייצג הכי טוב את האדם. זה החלק בנו שמבטא את התשוקה שלנו. הוא מחבר פעולה לדחף שלה: "אני רוצה גלידה אז אני אוכל גלידה". חלק זה נשלט ע"י עקרון העונג. הביטוי של התשוקה מוליד עונג, אך בגלל שאיננו יכולים לחיות ככה במציאות (מה אם אין גלידה בסביבה?!) קיימים חלקים נוספים באישיות שמסדירים את זה.
  • האגו (שוטר תנועה): מזהה את דרישות המציאות ועושה את כל אשר ביכולתו לשלוט על באיד על מנת להתאים את האדם למציאות. מדובר בפונקציות ניהוליות שמווסתות את המוטיבציות והרגשות שלנו. נשלט ע"י עקרון המציאות.

האיד והאגו יצרים אשליה שהאדם עומד רק מול המציאות, אולם אין זה כך כי מסביב לאדם יש תרבות וחברה בעלות חוקים, נורמות וערכים משלהן. אי לכך יש חלק אחר באישיות שאחראי על זיהוי המבנה החברתי, הציוויים החברתיים וההתאמה אליהם, וזהו הסופר אגו.

  • הסופר-אגו (שופט): מזהה ומפרש את החוק ושומר עליו בכדי לשמור על החברה והתרבות. הוא מתאים את האיד והאגו לחברה הנתונה. נשלט ע"י עקרונות המוסר.
שקף זה עושה אינטגראציה בין המודל הטופוגרפי למודל הסטרוקטוראלי. בכך פרויד ניסה לתפוס את המורכבות הכוללת של האדם, להבין את האדם בכללותו (לכן הוא שילב בין שני המודלים הנ"ל והוסיף עליהם את מנגנוני ההגנה).

 

תיאוריה פסיכו-סקסואלית של התפתחות

פרויד גם היה איש התפתחות, הוא הבין שהאדם הוא ייצור מתפתח. הוא לקח מדרווין את רעיון הרצף (רצף בין פתולוגיה לבריאות, רצף בין שינה לערות ורצף התפתחותי, כלומר רצף בין ילד למבוגר (ילד שהתבגר)). פרויד רצה לבדוק איך הילד מתפתח, הופך לילד מבוגר.

זו תיאוריה של תשוקה.

סקס=תשוקה, החיבור בין נפש לגוף. לפי פרויד, מה שקורה בהתפתחות זה שהתשוקה הזו מתפתחת, היא נעשית יותר מורכבת פיזית ופסיכולוגית. הדרך שבה היא נעשית יותר מורכבת: באמצעות התמקדות דיפרנציאלית באזורי גוף שונים אשר: א. ממקדים את התשוקה. ב. מסמלים את התשוקה.

כיצד זה קורה? היידנגר (פילוסוף גרמני) מתאר סוג של חוויה שנקראית "מושלכות" (throughness) – האדם נזרק תמיד לתנאים היסטוריים – תרבותיים שלא הייתה לו השפעה עליהם (האם מישהו בכיתה בחר להיות ישראלי בלידה שלו? להיותך ישראלי ולא משהו אחר יש משמעות גדולה). היידנגר טען וצדק שכל תינוק מושלך לעולם ועליו להסתדר כשהוא בעצם נורא חלש (ברמה הפיזית, ברמה של יכולת לווסת מצוקה, לווסת את המערכות הגופניות). אם כך התינוק מושלך לעולם, אז מה הוא בעצם רוצה? תינוק רוצה הגנה, עולם שיתכוונן אליו ויספק לו את צרכיו. כלומר, התינוק לגמרי תלוי בדמות המטפלת.

 

פרויד מציג חמישה שלבי התפתחות:

 

  1. השלב האוראלי (עד 18 חודשים): ביטוי התלות של התינוק – חלב אם (אוכל). ה"יניקה" זו התגלמות של המצב הקיומי של התינוק בשלב זה. פרויד, שטוען שהאדם הוא ייצור תשוקתי אז יש לו הנאה מינית מפעולת היניקה. המפגש בין השד לפה הוא מפגש אירוטי, אבל ההנאה המינית מגלמת בתוכה מצב מיני, פסיכולוגי של התמודדות עם תלות. האגו הראשון של הילד הוא אגו "פה" (mouth) באמצעותו הוא חוקר את המציאות ומתאים את הפה אל השד. אם יש מפגש מספיק טוב בין הפה לשד אז לא צריך את הפה בשביל השד. הילדים נעשים פחות תלויים באמא. אם זה לא עובד – למשל השד של האם לא נמצא שם בשבילו או נמצא שם כל הזמן, אז אי אפשר לעבור הלאה לשלב הבא בהתפתחות. אם השד לא נמצא – כל הזמן נחפש אותו ואם הוא נמצא כל הזמן אז לא נתפתח (זה כמו לקבל תשובות למבחן מהמרצה). הילד תקוע פסיכולוגית בשלב האוראלי (קיבעון – חוסר יכולת שלי להתמודד כהלכה עם שלב התפתחותי וכתוצאה מכך קיבעון מוליד ארגון אישיות נוקשה).

**ארגון אישיותי נוקשה – למשל ארגון אישיות תלותי – אנשים שלא יכולים להיות לבד, בלי בן זוג. לזה יש הוכחות אמפיריות – עושים פריימינג של אוכל לאנשים תלותיים ורואים שהם מגיבים לפריימינג זה ברמות קוגניטיביות גבוהות יותר.

  1. השלב האנאלי (עד 3 שנים): עובר ממצב של תלות למצב של שליטה. באיזשהו שלב התינוק שם לב שאחרי שאמא נמצאת איתו הרבה היא פתאום נמצאת פחות ובשלב הזה הוא מתחיל להבין שיש לו יכולת בזכות עצמו. בעיקר בעניין "עשיית צרכים" – מנגנון שליטה אדיר!!! הילד מבין שהוא יכול לשלוט בהורים שלו דרך הגוף שלו. התשוקה הפסיכולוגית שלו היא לאדם שיאפשר לו להרגיש שליטה. ההתמקדות היא בפי הטבעת. קיבעון בשלב זה נובע מסביבה שהיא קשוחה מדי – לא מאפשרת לילד שום ביטוי של שליטה שלו על הצרכים, או מתירנות יתר – מאפשרת הכול. התוצאה לפי פרויד, תהיה אישיות שעסוקה בשליטה מוגזמת – OCPD, או באישיות אימפולסיבית. כמו בשלב האוראלי, הסביבה צריכה לספק מספיק, לא יותר מדי ולא פחות מדי.
  2. השלב הפאלי – אדיפאלי (עד גיל 6 שנים): זהו שלב מרכזי בהתפתחות האישיות. אדיפוס עיוור את עצמו כי הוא ידע יותר מדי. המיניות של הילד מתחילה כאן. הוא מבין שאמא שלו אישה (גם יודע יותר מדי, כמו אדיפוס J ) והוא מתחיל ליצור יחסים אקסקלוסיביים עם האם. הוא מתחיל לגלות את המיניות של אמא ולחקור אותה. האזור הארוגני בשלב זה הוא איברי המין. התשוקה היא מינית וגם תשוקה לזהות מינית, "אני גבר שרוצה אישה". אבל לתוך הרומנטיקה הזוגית הזו נכנס השחקן השלישי – האבא. האבא חזק יותר מהתינוק והיחסים בין אבא לבין אמא מדירים את הילד. מדובר כאן בכניסה חדה של הנפש הילדית לתוך התרבות, לתוך עולם המבוגרים (דרך נושא המיניות ודרך נושא הכוח). מתעוררת חרדת סירוס – פחד לא מודע מפני אבדן הפין בידי האב (אין לזה תימוכין אמפיריים או קליניים) – פחד מכוח, עוצמה ונקמה. זה רעיון שצריך לקחת כמטאפורה ליחסי כוח – פלישה של הילד לטריטוריה של האב ואיום על הזוגיות של ההורים. האבא מאיים בתגובה. הילד הוא לא פראייר ולכן הוא לא יריב עם אויב חזק ממנו ולכן הוא נסוג, מתחיל להזדהות עם האב, לאמץ את הזהות שלו כגבר ולרכוש את אהבתו בכך שהילד מוותר על האמא (אין לזה תימוכין אמפיריים או קליניים). מדובר, לפי גולן שחר, בביטוי של תשוקה והרגעתו באמצעות האגו (האיד תירגע!). השלב הפאלי בעצם משליך את הילד לעולם המבוגרים. הילד מוצא את אותו המושא, התשוקה שתלווה אותו כל החיים, כלפי בני המין הנגדי. התשוקה היא פסיכו-סקסואלית: סקס והתאהבות. היא גם מהווה את הכניסה לעולם הכוח והתחרות שהילד נידון להפסיד בה כי הפסיד את אמא לאבא. הילד מונע את האסון שקרה לאדיפוס (אדיפוס כבש את אמו ורצח את אביו) דרך הזדהות כלפי האב. זוהי תיאוריה בעייתית-ספקוטלטיבית באופן שכמעט ואי אפשר להפריך / לאשש אותה – לך תדע אם הילד סובל מחרדת סירוס או לא. בנוסף, התיאוריה בעייתית כי היא סקסיסטית – מסתדר לבנים אך לא לבנות. פרויד מנסה (ולא ממש בהצלחה) לתקן את זה ע"י הצעת "תסביך אלקטרה" שמתרחש אצל הבנות – הבת נמשכת מינית + מכירה בנחיתות הפוליטית של בת לעומת אביה ("קנאת הפין") – לאבא יש משהו שאין לאמא, אני נמשכת אליו ורוצה לקחת ממנו את מה שאין לי (הפין) ובשלב זה מגלה את המתחרה שלי – האמא. האם מתחרה מספיק חזקה ולכן הבת מעדיפה להזדהות עמה (אפילו שאין חרדת סירוס). פרויד ציין שהתיאוריה שלו חלשה כי הוא לא מבין את המין החלש והנחות (שהוא כמובן ה-נשים). פרויד נוגע כאן לראשונה בצורה מסודרת בדברים שהתיאורטיקנים האחרים לא נגעו בהםא. חשיבות הזהות המינית בהתפתחות האישיות.  ב. הפוליטיקה של יחסים במשפחה (השלב הפאלי הוא התגלמות היחסים הפוליטיים). לכן, לפי גולן שחר, לא צריך למחוק את התיאוריה של פרויד במחי יד.בשלב האנאלי יש לאמא ולאבא אמירה על הרגלי הניקיון. אך מה שיש בשלב הפאלי ואין בשלבים האחרים הוא – משולש היחסים – שני השלבים הקודמים מאופיינים ביחסים דיאדים – זוגיים – "אני מול אימא" או "אני מול אבא " בשלב הזה היחסים הם טריאדים – אבא, אימא ובן – אך רק שניים מהם יכולים להיות בקשר עקבי עם התשוקה וזה מביא ליחסי כוח ומכאן ליחסים פוליטיים. זה רעיון בהיר וגם ניתן לבחינה אמפירית – להראות בטווח הגילאים הללו מתחילה הזדהות מינית ופוליטיקה של יחסים זוגיים. מה שלא ניתן לעשות מבחינה אמפירית – חרדת סירוס, קנאת פין (מרגרט מיד אפילו מראה שזה לא עקבי בין תרבויות שונות). מה קורה במשפחות בהן אין משולש? משפחות הומוסקסואליות או משפחות ללא דמות אב / אם? התשובה המורכבת היא שבגלל שהילד לא מנותק מהתרבות, הוא לומד מתרבותו על משולש זה וחווה את השלב האדיפאלי. ואל לנו לשכוח שגם לאם חד הורית יש גברים בחייה.

** בגלל שהקונפליקט האדיפאלי אצל הבנות הוא חלש יותר אז גם הסופר אגו שלהן חלש יותר (לפי פרויד).

** האישיות, לפי פרויד, מתעצבת ברובה ב-5-6 שנים הראשונות (עד השלב הפאלי כולל) – שני השלבים הבאים לא חשובים לדעתו לעיצוב האישיות.

** ההזדהות עם המין הנגדי בשלב הפאלי מייצרת איבר פנימי והוא ה-סופר אגו.  הילד מקבל על עצמו את מבנה המשפחה כפי שהוא מקובל בתרבות שלו.

** קבעון בשלב זה – תלוי בתשוקה של הילד ובתגובה של הסביבה. האתגר הוא להיות מסוגל מצד אחד לחוש את התשוקה (תשוקה לאימא לדוגמא) ומצד שני לוותר עליה מתוך השלמה. הרעיון הוא שאם אין קיבעון אז: הילד רצה את אימא ואח"כ ויתר עליה מתוך השלמה. במידה וזה לא קורה, למשל – במשפחות בהן יש פחד ממיניות – היכולת להרגיש תשוקה ולבטאה נפגעת ואז התשוקה שלא מבוטאת – תמיד חוזרים אליה, לא מוותרים עליה. לעומת זאת, במשפחות שבהן אין גבולות ברורים בסמכות הורית – התשוקה מעולם לא משתנה, מעולם הילד לא מוותר עליה. שני המקרים הנ"ל מהווים קיבעון בשלב האדיפאלי. בבגרות: העדר הבעת תשוקה על פני השטח – לא רוצה קשרים אינטימיים ואהבה. הביטוי השני של הקונפליקט – תשוקה בלתי מרוסנת וחוסר יכולת לוותר עליה – מוביל לקושי להיות באינטימיות עם אדם אחד לאורך זמן. הפרעת האישיות ההיסטוריונית – קשורה לקונפליקטים בשלב האדיפאלי. יש לכך תימוכין מחקריים. קשה לחבר בין הפרעה זו לשלב האדיפאלי אך קל לחבר בינה לבין בעיות ביחסים אינטימיים. ההפרעה מאופיינת בסגנון בינאישי פתייני (לפתות), קושי באינטימיות. לבעלי ההפרעה יש חשיבה דיכוטומית.

  1. שלב החביון: שלב זה מתוזמן היטב סביב הכניסה של הילד לביה"ס וההתמקדות שלו בלמידה. לא קורים הרה דברים דרמטיים בשלב הזה כי התשוקה עוברת מאיברי המין לראש. זה גם השלב בו הילד במקום להתעניין בבן המין השני מתעניין בעולם ומנסה לפצחו באמצעות הראש. התשוקה המינית זזה הצידה ובשלב הזה ומחכה לתורה. התור שלה יגיע עם התבשלות גופנית שתחזיר את החוויה לאיברי המין – בגיל ההתבגרות. איברי המין מתפתחים, שינויים הורמונאליים מפתחים תשוקה מינית. תשוקה מינית מוגברת ומע' יחסים עם בני המין השני מתירים לגלות עניין במין השני – הם רוצים באופן מודע לקיים יחסי מין, הפעם אין עונש על רצון זה, אין תסביך אדיפאלי ואין ניסיון של ההורים לדוגמא להילחם בתשוקה זו. בשלב זה אין קיבעון (כך עדי כתבה) ומי שעבר את השלב האדיפאלי בצורה תקינה יהיה מצויד נפשית לעבור את השלב הזה. מי שעבר שלב זה (אבל לא אמרנו שאין פה קיבעון, אז איך אפשר לעבור שלב זה שלא בהצלחה???) ואת השלב האדיפאלי בצורה תקינה, מצויד נפשית בכדי לעבור לשלב הגניטאלי.

 

לפי פרויד, זוהי תיאוריה של:

    • תשוקה מוטיבציונית כדלק המניע את התפתחות האישיות.
    • מורכבות מוגברת שבאה לידי ביטוי בגוף ובזהות.
    • שימת לב לחשיבות של פוליטיקה ויחסים.
    • זהות מינית.

 

מנגנוני ההגנה של האגו

עתה אנו נכנסים לרזולוציה גבוהה יותר בחלק של האגו כי אנו רוצים להבין את הרעיון של הלא מודע הפסיכו-דינאמי ולהבין איך התשוקה הזו נשארת ב"לא מודע". התשובה היא – לאגו יש קומבינות מיוחדות הדואגות לשמור על חלקים מוטיבציוניים רגשיים שלנו במצב של "לא מודע". קומבינות אלה הם מנגנוני הגנה. לדוגמא: אם נכנס אריה לחדר אנו נברח ממנו, אך אם איננו יכולים לברוח אנו נלחם בו (fight – flight – freeze) או שלא נעשה כלום – נקפא. זה הקו הראשון של התמודדות עם לחץ והתגובות האלה שהן אפי-גנטיות (הבסיס של יצורים חיים) הן תלויות במודעות. אך אם איני רואה את מקור הלחץ כי הוא פנימי (ולא אריה) אז לא אוכל להשתמש במנגנוני ההתמודדות השגורים ואעבור להשתמש במנגנוני הגנה.

מנגנוני הגנה – תהליכים של עיבוד מידע שמטרתם לווסת מצוקה רגשית, הרבה פעמים ממקורות לא ידועים. מנגנוני הגנה הם נורמאליים ונורמטיביים – הם מתרחשים אצל כולנו וזה בסדר. הם מעוותים את המציאות וזה אדפטיבי – כי אנו נוכל להתמודד עם המציאות רק אם לא נהיה מודעים לכולה אלא רק לחלקים בה. מודעות לכול המציאות היא משתקת. הבעיה במנגנוני הגנה קיימת במצב בו הם פועלים בעוצמה רבה מדי וכאשר יד דומיננטיות של מנגנונים מסוימים על חשבון המנגנונים האחרים.

סוגי מנגנוני הגנה:

הדחקה  Repression)) – "איש קם בבוקר, הסתכל במראה, ראה שיש לו קרחת ושכח מזה". יש הדחקה בכל מנגנוני הגנה. מדובר ב"יענו" שכחה. הפרט לוקח אובייקט מנטאלי, זיכרון של אירוע, ומעביר אותו ממודע ללא מודע. גם חומרים שהודחקו, יש להם נטייה מרגיזה לחזור ולצוף ולפעמים זה לא מסתיים בטוב. אך לפעמים כן – הרבה דברים אנו נוטים פשוט לשכוח.

תצורת תגובה Reaction Formation) ) – "יש לי קרחת, איזה כיף!". לוקחים תוכן מנטאלי והופכים אותו על פיו. הופכים אותו בד"כ מ"רע" ל"טוב". רואים את זה הרבה אצל ילדים שנולד להם אח / אחות. זה אסון כבד בשביל הילד ולכן הוא מתנהג בהתלהבות יתרה לאחיו החדש (חיבוקים חזקים מאוד). ההיפוך הוא הרבה פעמים מוגזם, מה שמאפשר לראות את התגובה באמצעותה הפרט מנסה להילחם. מה שנמצא במודע זה ה"היפוך" ולא תחושת המקור.

הכחשה ((Denial  – "אדם מסתכל במראה ולא רואה את הקרחת שיש לו". מדובר בהתעלמות מאירוע חיצוני (כשל בתפיסה) להבדיל מהדחקה בה האירוע עובר ל"לא מודע". הכחשה היא מנגנון חמור יותר מהדחקה כי הוא פוגע ביכולת זיהוי המציאות החיצונית. מנגנון זה בא לידי ביטוי בהפרעות קשות, כגון – פרנויה.

השלכה (Projection  ) – "הקרחת שלי מעוררת תחושת אובדן, כאב, ייאוש, לכן אני אשמור את הרגש ואכוון אותו לאדם אחר ולא כלפיי, כך זה ירחיק אותי ממקור הרגש". כמו הכחשה, מדובר במנגנון הגנה חמור. מתייחס למצב בו יש לפרט מצוקה, רגש, מחשבה שליליים ומה שעורר אותם, זה משהו בי. אפקטים פרנואידיים בולטים – מי שבאמת רודף אותי זה אני ולכן מה שאני עושה זה להשליך את האובייקט הרודף החוצה. לדוגמא: "הבוס הקירח והטיפש": פתאום "קירח" זה שם גנאי, אך לא אני קירח אלא הבוס שלי.

התקה  (Displacement) – אני לוקח את הרגש ומכוון אותו לאובייקט פחות מאיים (במקום לכוון אותו לאובייקט שעורר את הרגש). אני מתיק את התוכן המנטאלי לאובייקט אחר. למשל, למקום העבודה שלי. פעמים רבות במקום להפנות רגש שלילי לאדם חזק מאיתנו אנו מפנים אותו לאדם חלש מאיתנו כי אפשר ולא כי הוא עורר את הרגש. נמצא בין הסימפטומים הנוירוטים. לדוגמה: אב אשר ננזף במקום עבודתו חוזר לביתו ונטפל לילדיו. פרויד השתמש במונח בתאוריה הפסיכואנאליטית שלו ובטכניקת הטיפול בפירוש חלומות. ההתקה כמנגנון חלימה באה לידי ביטוי בחלימה על אלמנט נייטרלי במקום על אלמנט משמעותי ומאיים. כך, למשל, נער עשוי לחלום שהוא מנשק את אחותו התאומה של נער אליו הוא מתקשה להודות שהוא נמשך

ראציונליזציה (Rationalization) – " אני קם בבוקר, רואה עצמי קירח ומאשים את המסרק בכך שהוא ישן ולכן עלי לקנות מסרק חדש". כלומר, המסרק הזדקן (כמוני, אך יותר נוח לי לחשוב שזה המסרק שהזדקן). מנגנון זה ומנגנון האינטלקטואליזציה הם קומבינות מורכבות ומאפיינים אנשים העובדים עם הראש. ברציונאליזציה אני מסביר את האירוע באמצעות סיבה שהיא לא סיבה אמיתית אך היא סיבה נוחה. הסבר נוסף: האדם מספק לעצמו הסבר הגיוני וסביר להתנהגותו, הנובעת מדחפים יצריים שאינם מקובלים על האני. לדוגמה, הורה המכה את ילדו באופן אכזרי ופורק בכך למעשה את רגשי התוקפנות שלו, יתרץ את התנהגותו בצורך הרציונלי לחנך את הילד וללמדו משמעת.

אינטלקטואליזציה (Intellectualization) – "אני קירח ולכן אעשה מחקר על קרחות" כך לא אצטרך לגעת במשמעות הרגשית של קיום הקרחת (ההזדקנות). אני חוקר את הסיבה האמיתית באמצעות השכל שלי. הסבר נוסף: האדם מטפל בבעיה או במצב רגשי מסוים על ידי הפיכתם לשאלה אינטלקטואלית, שבה הוא מתעמק תוך כדי התעלמות מן הצדדים הרגשיים והאישיים הכרוכים בעניין.

בידוד (Isolation) – דומה להדחקה, אבל ברזולוציה. מה שעובר מהמודע ללא מודע זה רק הרגש. אני זוכר את האירוע אך לא זוכר את מה שאני מרגיש כלפי אירוע זה. לדוגמא: "כן, אני זוכר את האירוע, רק שלא איכפת לי!". דוגמא נוספת – תיאור הרצח לפרטים מבלי להראות סימני רגש כלשהם תוך כדי התיאור.

בהרבה מקרים אינטלקטואליזציה ובידוד משלימים זה את זה, במיוחד בקרב אנשים אינטליגנטים, מוצלחים, שצריכים לעשות דברים מסוכנים באופן מדויק ומהיר. למשל – מנתחי מוח. דוג' נוספת – טייסים ורופאים שאמורים לעשות משהו מורכב ומסוכן מיישמים יכולות אינטלקטואליות ומנטרלים את הרגש.

***הבעיה היא שאנשים שוכחים שמנגנונים אלה טובים לאירוע מסוים, אך לא מהווים אסטרטגיית חיים אדפטיבית, לכל הזמן. זה מתבהר כאשר ההגנות משתלטות על תהליכי חשיבה שלנו, עיוות המציאות הוא כזה גדול שחוזר לנו בהפוכה בצורת חשיבה פסיכו-פתולוגית.

סובלימציה – שיתוף פעולה בין היחיד לתרבותו. לפיו, אני יכול לבטא גם את דחף החיים וגם את דחף המוות, בדרכים שמתיישבות עם התרבות. התרבות מקצה הזדמנויות חיים בהן האדם יוכל לעבור אדפטציה אליהם. הוא עוזר לנו לתפקד אם מטרתנו איננה לא לדעת. הסבר נוסף: מנגנון הגנה חיובי, המעיד על התמודדות בריאה, יצרנית ויצירתית. האני מחליף את המטרה היצרית של דחפיו במטרות מועילות ומקובלות מבחינה חברתית ומתעל את האנרגיה שלו לקידום מטרות אלה. יתרונו של העידון בכך שאין הוא מצריך השקעה מתמדת של אנרגיה כדי למנוע את ביטוי הדחף. לדוגמה, אדם הבוחר לעסוק במקצוע של חוקר או מדען – ייתכן כי מקור הסקרנות המדעית שלו הוא יצר המציצנות.

 

הרעיון של "הלא מודע" הפסיכו-דינאמי הוא הרעיון המרכזי בתיאוריה של פרויד וגם הרעיון המהפכני ביותר. אנו הכרנו את הרעיון הזה דרך הדיון במנגנוני הגנה. אם (אימא) כל ההגנות היא – הדחקה (מעוררת בכל מנגנוני ההגנה). כל ההגנות מעוותות את המציאות ומשמיטות פרטים במציאות הפנימית / החיצונית, וזה טוב שהן פועלות כך, כי אנו צריכים את אותו המידע שמספיק לנו בכדי להתקיים בעולם. לכן המנגנונים הללו הם אדפטיביים. אולם, האדפטיביות שלהם תלויה בעוצמה של השימוש בהם וגם במגוון של השימוש בהם. סביר להניח ששימוש אינטנסיבי ומצומצם (בחלק קטן של מנגנוני ההגנה) גורם לפסיכופתולוגיה, מכיוון שהוא לא מאפשר התוודעות לחלקים שלמים של המציאות. אוסיף ואומר, שמנגנוני הגנה מבטאים את הפעולה המשולבת של חלקים שונים של הנפש, של רמות שונות של המודעות, כאשר על כל החלקים מנצח (מנהל) האגו ומטרתו למקסם את ההתמודדות בעולם. מנגנוני הגנה אינם מודעים. אם הם היו מודעים זה לא היה עובד – האדם היה יודע מה התוכן המודחק ואז אין הדחקה.

פירוש החלומות

זהו סוג נוסף של הונאה עצמית שהנפש עושה בכדי למנוע מאיתנו לדעת דברים חשובים ביותר. מה שמייצג חלומות ופליטות פה זה העובדה שהם שכיחים, יומיומיים ונורמאליים. פרויד התעניין ברצף שבין ה"תקין" ל"פתולוגי" כאשר את רעיון הרצף הוא לקח מדרווין.

הוא קרא לתופעות שמהוות הונאה עצמית "הפתולוגיות של חיי היומיום" – כמעט כל יום אנו חולמים וכמעט כל יום יש לנו פליטות פה.

פרויד ניסה להבין את החלום כתוצר מנטאלי (היום היינו אומרים "תוצר קוגניטיבי) בעל פונקציה. פרויד שאל – במה החלום עוזר לחיי היומיום, להתנהלות האדם בעולם? החלום הוא דרך לדבר עם עצמינו בצורה כזו שאנו נקשיב ולא נבין. החלום הוא דרך לבוא במגע עם דברים שהם חשובים לנו אך איננו רוצים רוצים לדעת אותם ולכן מפעילים כלפיהם מנגנוני הגנה ולכן אנו באים עמם במגע באופן רגשי ופיגורטיבי (ויזואלי) אך איננו מבינים את משמעותם. איך זה נעשה? באמצעות cartoons – אנו רואים סרטים ויזואליים בחלום. לדעתו של פרויד, אנו נוכל להבין את החלום אם נחלקו ל-3 חלקים (העובדים בשיתוף פעולה):

  • תוכן מניפסטי (החלום המניפסטי): מה שאנחנו זוכרים כשמתעוררים. זהו דבר שנגלה לעין.
  • תוכן לטנטי: המשמעות האמיתית, העמוקה והכואבת שעליה החלום מספר. משמעות זו היא חבויה ולא מודעת – שאיפות, דחפים, רגשות.

יש פער בין התוכן המניפסטי (אני מנסה לעוף בחלום) לתוכן הלטנטי (אני מרגיש בודד ורוצה להתרומם מעל כולם, הדשא של השכן ירוק יותר). ישנן דרכים מיוחדות לפענח את משמעות החלום ולהגיע מהתוכן המניפסטי לתוכן הלטנטי. הדרך לעמוד על הפער היא:

  • "עבודת החלום": קומבינה נרטיבית שלוקחת את התכנים האמיתיים ועושה מהם סיפור ע"י מנגנון ההתקה. מתיקים מאובייקט מפחיד לאובייקט לא מפחיד (מה שמקשר בין התוכן המניפסטי ללטנטי הוא מנגנון ההגנה).

התוכן הלטנטי עובר בימוי והפקה לסרט שנראה לי נורא מוזר ולא הגיוני. למרבה המזל, החומרים שמהם מורכב הסרט הם תמיד חומרים אמיתיים – אם אני עובדת במשותף עם המטופל וביחד אנחנו עושים עבודת מחקר בעזרת אסוציאציות חופשיות, אני יכולה יחד איתו להבין על מה הוא באמת חולם. יש צורך בשיתוף פעולה מלא מצד המטופל. יש לזכור שההתמודדות תהיה עם דברים שהוא מתגונן בפניהם, לכן לא יהיה לו קל להעלות הכול בחזרה.

כוונתו של פרויד – לכל אחד יש את הבמאי והמפיק שלו, מע' הסמלים שלו, שרק דרכם ניתן לעבור מן התוכן המניפסטי לתוכן הלטנטי ולכן בפירוש החלום אנו תלויים בחולם ובאסוציאציות החופשיות שלו. בגלל היומיומיות של החלום ובגלל הציוריות של התוכן המניפסטי – פרויד מגדיר את החלום כ"דרך המלך" אל הלא מודע. דוגמא לחלומות של פרוייד.

 

  • Baldness, tooth removal = castration
  • Left (direction) = crime, sexual deviation
  • Children playing = masturbation
  • Fire = bedwetting
  • Robber = father
  • Falling = anxiety

הסמלים בחלום הם אידיוסינקראטיים (ספציפיים לבן אדם אחד). כלומר, המשמעות של החלום היא אידיוסינקראטית (שני אנשים יכולים לחלום על עץ ירוק אך המשמעות של העץ / של מה שהעץ מסמל אצל אדם א' זה לא מה שהוא מסמל אצל אדם ב').

דוגמאות לפירושי חלום:

  • Knife, umbrella, snake = Penis
  • Box, oven, ship = Uterus
  • Room, table with food = Women
  • Staircase, ladder = Sexual intercourse
  • Water = Birth, mother

 

 

פליטת פה פרוידיאנית

שגיאה בדיבור או בכתיבה. מהווים עדות לדחף או רגש לא מודע. זוהי דרך נוספת לבוא במגע עם תכנים כואבים אך לא לדעת אותם. הטעות משקפת את הדבר האמיתי אותו מתכוונים לומר כאשר האיד מתחמק החוצה דרך השער הנעול של האגו. כלומר, כשהאגו לא עושה את עבודתו נאמנה, תכני האיד "חומקים" החוצה. זה אדפטיבי עד שזה הופך לפסיכופתולוגי.

פסיכופתולוגיה זה אוסף של סינדרומים (שהם אוסף של סימפטומים). סימפטום נוצר כתוצאה מהלא מודע הפסיכו-דינאמי תוך שילוב של כל הפרמטרים שהזכרנו עד כה (5 שלבים התפתחות, 3 רמות אישיות וכו'..). כלומר, סימפטום נוצר כתוצאה מפעולה משולבת של כוחות לא מודעים ומודעים, ושל האיד, האגו והסופר-אגו. הסימפטומים הם פשרה (Compromise Formation) בין השאיפה שלנו לדעת לשאיפה שלנו לא לדעת. הסימפטום הוא ניסיון של הנפש לבטא משמעויות מבלי לדעת אותן. איך זה עובד:

 

אירוע מעורר->משמעויות מבהילות מתגנבות למודע->מנגנוני הגנה מנסים לעצור->לא מצליחים->סמפטום

 

אנו חיים את חיינו עם תכנים לא מודעים, אך בעולם שאנו חיים קורים כל מיני דברים  ולחלקם יש דמיון סמלי חזק ביותר לתכנים המבהילים. ברגע שלאירוע חיצוני יש דמיון סמלי לתוכן פנימי לא מודעß נוצר חיבור ביניהם (נוצרים קשרים ברשת הסמנטית). לדוגמא: שאיפות רצחניות כלפי אבא שאני לא מודע אליהם, אני עושה לאבי כבוד וכדומה, ואני נכנס לעימות עם מרצה שהוא מאוד משפיל, מעליב ומרוכז בעצמו, על דבר שמאוד חשוב לי. יש כאן אירוע חיצוני (ריב עם המרצה) שמדליק משמעות לא מודעת. אני חווה את המרצה כמו שאני חווה את אבי באופן לא מודע. המשמעות הלא מודעת "אני שונא את אבא" מתקרבת למודע. הרבה פעמים זה ייפתר דרך מנגנוני הגנה / חלום / פליטות פה. למשל – אתייחס ממש יפה אל המרצה והוא יתייחס יפה אלי (שימוש בהיפוך תגובה). אבל לפעמים זה לא עובד ובמקרה כזה התוכן האיום ונורא מתגנב לו למודעות ומאיים להפוך את עצמו למודע. זה בלתי נסבל מאחר ובד"כ התכנים הללו שהם מפחידים צצו בילדות כאשר הכלים הקוגניטיביים שעמדו לרשותי להבין אותם היו דלים, מה שמפחיד ילד קטן יכול להפחיד פחות מבוגר. התוכן שעולה למודע הוא תוכן ילדי והיחס לתוכן הזה הוא ילדי, ולכן אין מצב שאהיה מודע לזה.  אי לכך אני אשלוף מהשרוול אמצעי נוסף שמצד אחד יאפשר לי לבוא במגע עם הלא מודע ומצד שני אני לא אבין אותו וזה הסימפטום . לדוגמא, אני אקבל התקף קוצר נשימה 5 דקות לפני המפגש עם המרצה המאיים ואפונה לבת חולים וכך לא אבוא במגע עם המרצה ועם החוויה של ה"אבא הקשוח". .

 

פרויד טיפל בעיקר בנשים בוגרות, אינטליגנטיות. התרבות דרשה מהן מגילן הצעיר שני דברים – 1. לא להיות מיניות   2. לא להיות שאפתניות.   ולכן המרד שלהן לכך היה דרך ביטוי הסימפטוםהיסטריה קונברסיבית אשר התאפיינה בפיתוח מצוקות גופניות (למשל: שיתוק בחצי של הזרוע) מבלי שהיה הסבר רפואי לכך. פרויד ניסה לשים לב מצד אחד, לסמליות הסימפטום ולדרך שבה הסימפטום מסמל תשוקה מינית או שאפתנית, ומצד שני מונע לדעת על התשוקות הללו.

סוג נוסף של הפרעה נפוצה בתקופה זו – OCD (עדיין נפוצה). היא מתאפיינת במחשבות אובדניות וטכסים כפייתיים, כאשר המחשבות הטורדניות הן בעצם תרחישים של דברים אובדניים שאמורים לקרות בעתיד והטכסים הנ"ל אמורים להסתיר אותם. פרויד שם לב שיש קשר סימבולי בין המחשבות הטורדניות לטכסים אלה לבין התכנים הלא מודעים. אין קשר לוגי בין הטכס למחשבה, אלא יש קשר סימבולי. למשל באגרסיה רצחנית מתחילות מחשבות כמו "אני אפגע בילדים שלי" ואז מתחיל טקס מאגי של "אם אשטוף את הידיים 40 פעמים ביום אני לא אעשה זאת". הקשר הוא סימבולי בלבד = ניקיון כפיים. האדם מודע שיש לו גירויים ויזואליים בפגיעה בילדיו אך אינו יודע שזה מסמל פגיעה בתקופה התפתחותית מסוימת / פחד מתקופה מסוימת כמו תקופת ההורות.

דוגמא נוספת לסימפטום – "דיכאון" נוצר בניסיון למנוע מתכנים לא מודעים לעלות למודע. כעס לא מודע לאדם אהוב שמופנה כלפי אחרים.

סימפטומים פסיכולוגיים גורמים לסבל, אבל הם נוצרים בכדי למנוע סבל גדול יותר, שהוא להתוודע לחיים האמיתיים. סימפטום פסיכולוגי הוא בקרת נזקים – אני מוכן לשלם דרך 400 שטיפות ידיים ביום רק בכדי לא לדעת בי את החלק שהוא (אני) רוצח.

אין דבר יותר הירואי מלדעת את עצמך.

סימפטום פסיכולוגי הוא אירוע שלוכד את המתח בין הפרטיקולארי לאוניברסאלי. למשל – האישיות של אנשים עם OCD מאוד דומה, ויחד עם זאת הם שונים זה מזה. התכנים הספציפיים שבאים לידי ביטוי באובססיות וקומפולסיות הם שונים. גם בדיכאון – לכולם מאפיין דומה – "ביקורת עצמית" אבל היא יכולה להיות מסיבות שונות, כלפי דברים שונים בי וכו'…כלומר, גם פה יש הטרוגניות גבוהה.

משמעות הסימפטום – אחת הבעיות בגישה הקוגניטיבית – ביהוויוריסטית היא חוסר התייחסות למשמעות הפסיכולוגית, פרטיקולארית של הסימפטום. אמנם ה-CBT יעיל, והטיפול עובד, אולם איננו עוזרים לאנשים להבין איך הסימפטום עוזר להם לדבר עם עצמם. לסימפטום הרי יש משמעות עבורי, משהו שאני אומר לעצמי על עצמי. ב-CBT אנו מונעים מהאדם הזדמנות להרחיב את עולם המשמעויות שלו בתוך העולם. חשוב לדעת, שהצורך האנושי למצוא משמעות של החיים שלנו, אינו ניתן להחלפה.

Share This: